חרדה קיומית: לחיות לצד השאלות הגדולות

זה יכול לקרות בלילה, רגע לפני שנרדמים. זה יכול לקרות ביום הולדת עגול, אחרי לוויה, או סתם באמצע יום רגיל, כשמסתכלים על הילדים ופתאום עולה המחשבה שגם הם יזדקנו. תחושה קרה בבטן, והשאלה שחוזרת בצורות שונות: מה הטעם בכל זה, אם הכול נגמר.

לחוויה הזאת קוראים חרדה קיומית. היא לא אבחנה פסיכיאטרית ואין לה קוד בספרי האבחון. היא חלק מלהיות אדם שמודע לעצמו, לזמן ולסוף. אבל אצל חלק מהאנשים, ובתקופות מסוימות בחיים, היא הופכת מרגע חולף למשהו שמלווה כל יום, מחשיך את השמחה ומקשה לתפקד. המאמר הזה עוסק בשני המצבים, ובמה שעוזר לחיות לצד השאלות האלה.

ממה עשויה חרדה קיומית

פסיכולוגים שעסקו בגישה האקזיסטנציאלית תיארו כמה נושאים שחוזרים שוב ושוב אצל אנשים שחווים את החרדה הזאת. לא כולם מופיעים אצל כל אחד, אבל כמעט תמיד אחד מהם נמצא במרכז.

• סופיות. המודעות לכך שנמות, ושגם האנשים שאנחנו אוהבים ימותו. זו השכבה המוכרת ביותר.
• חוסר משמעות. התחושה שאין לחיים תכלית מובנית מראש, ושאם אין, אולי שום דבר לא באמת חשוב.
• חירות ואחריות. ההבנה שאנחנו אלה שבוחרים, ושאין מישהו שיגיד לנו מה הדרך הנכונה. יש בזה חופש, ויש בזה משקל.
• בדידות יסודית. לא בדידות חברתית, אלא ההכרה שאף אחד לא יכול לחוות את החיים שלנו מבפנים, גם לא הקרובים ביותר.

כשמבינים מאיזה נושא החרדה שלכם עשויה, קל יותר לדבר עליה ולמצוא תשובה שמתאימה לה. חרדה מסופיות נרגעת מדברים אחרים מאשר תחושת חוסר משמעות.

מתי היא מופיעה

חרדה קיומית נוטה להתעורר בנקודות מעבר, כשהמסגרת המוכרת זזה ומשהו חושף את השאלות שבדרך כלל מכוסות בשגרה.

• מוות של אדם קרוב, או מחלה קשה שלנו או של מישהו אחר.
• גילאים עגולים, ובמיוחד המעבר לאמצע החיים.
• לידה של ילד, שמעוררת גם אהבה עצומה וגם פחד לאבד.
• סוף של תפקיד מרכזי: פרישה, פרידה, ילדים שעוזבים את הבית.
• תקופות של משבר כללי, מלחמה או אי ודאות, כשהביטחון הבסיסי מתערער.
• לפעמים דווקא הצלחה: הגעתם למה שרציתם, וגיליתם שהשאלה "ומה עכשיו" לא נעלמה.

בגיל ההתבגרות השאלות האלה מופיעות לראשונה אצל רבים בעוצמה. זה שלב התפתחותי טבעי, והוא בדרך כלל נרגע כשהזהות מתגבשת. אם זה פוגש ילד או נער בבית, שווה לא לבטל את השאלות ולא להיבהל מהן, אלא להקשיב.

השאלות לא הן הבעיה. הבעיה מתחילה כשהן הופכות ללולאה שחוזרת על עצמה ולא מובילה לשום מקום.

חוויה אנושית או משהו שדורש טיפול

חשוב להבחין בין מפגש עם שאלות גדולות לבין מצב שהחרדה הקיומית היא רק הביטוי שלו. יש כמה סימנים שמרמזים שמשהו נוסף קורה מתחת לפני השטח.

• המחשבות חוזרות שעות ביום ומפריעות לעבודה, לשינה או להנאה מדברים שבעבר אהבתם.
• יש התקפי פאניקה שמתעוררים סביב מחשבות על מוות. כתבנו על כך בהתקף חרדה, מה עושים.
• מופיעים ריקנות, אובדן עניין ועייפות מתמשכת. לפעמים חוסר משמעות הוא לא שאלה פילוסופית אלא סימן של מצב רוח ירוד. ראו מצב רוח ירוד מול דיכאון.
• יש מחשבות טורדניות שנחוות כזרות ומפחידות, עם צורך לבדוק, לשאול או לבצע טקס כדי להירגע.
• עולות מחשבות שאין טעם לחיות. זה כבר לא מקום לחכות בו.

למה לא עוזר לשכנע את עצמכם

הדחף הראשון מול חרדה קיומית הוא לנסות לפתור אותה בחשיבה. לקרוא עוד, להתווכח עם עצמכם, לחפש את התשובה שתסגור את השאלה סופית. זה מובן, וכמעט אף פעם לא עובד. לשאלות האלה אין תשובה שמרגיעה לתמיד, וכל ניסיון לסגור אותן בכוח מחזיר אתכם ללולאה.

יש כאן דמיון למנגנון של דאגנות ומחשבות טורדניות: המחשבה מרגישה כמו עבודה, כאילו אם נחשוב מספיק נגיע למקום בטוח. בפועל, ככל שמנתחים יותר, השאלה מקבלת יותר מקום.

ההפך מלשכנע הוא לא להדחיק. דיכוי מחשבות נוטה להחזיר אותן חזקות יותר, כמו שכתבנו בדיכוי מול ויסות. הדרך האמצעית היא להכיר בשאלה, לתת לה מקום מוגדר, ולא לתת לה לנהל את היום.

מה כן עוזר

לתת לשאלה זמן ומקום

כלי פשוט שעוזר לרבים הוא "זמן שאלות". חצי שעה ביום, באותה שעה, לא לפני השינה, שבה מותר לחשוב, לכתוב ולהרגיש את כל מה שעולה. כשהמחשבה מופיעה בזמן אחר, אומרים לה "לא עכשיו, בשש". זה נשמע מלאכותי, ובכל זאת זה מלמד את הראש שאפשר לדחות מחשבה בלי לדכא אותה.

לכתוב במקום לגלגל

מחשבה שמסתובבת בראש מרגישה אינסופית. על הדף היא מקבלת צורה וגבולות. כתבו מה בדיוק מפחיד אתכם, מה הייתם רוצים שיהיה אחרת, ומה אתם כבר עושים שיש לו משמעות בשבילכם. במאמר כתיבה רגשית פירטנו איך לכתוב כך שזה מקל ולא מציף.

לחזור לגוף

חרדה קיומית חיה בעתיד ובמופשט. הגוף חי עכשיו. כשהלולאה מתחילה, שווה להחזיר את הקשב למשהו מוחשי: חמש דברים שרואים, ארבעה ששומעים, המגע של הרגליים ברצפה. זה לא עונה על השאלה, אבל זה מוריד את העוצמה מספיק כדי לא להיבלע בה. ראו טכניקות גראונדינג.

משמעות נבנית, היא לא נמצאת

אחת התובנות שחוזרות בגישות שעוסקות בנושא היא שמשמעות אינה דבר שמחכה לנו מחוץ לחיים, אלא משהו שנוצר מתוכם. קשרים, יצירה, עזרה לאחרים, אחריות לדבר שחשוב לנו. זה לא מבטל את השאלה, אבל זה מזיז את הדגש מ"למה" אל "בשביל מה אני רוצה להשתמש בזמן שיש לי".

תרגיל שעוזר כאן: רשמו שלושה אנשים או דברים שהייתם רוצים שיזכרו אתכם דרכם. אחר כך שאלו מה אתם עושים השבוע שקשור לזה. הפער בין שתי הרשימות הוא לא סיבה לאשמה. הוא כתובת לפעולה.

לדבר על זה

חרדה קיומית נוטה להסתתר, כי היא מרגישה מוזרה או "כבדה מדי" לשיחה רגילה. אבל כשאומרים אותה בקול לאדם שמקשיב, מגלים לרוב שהוא מכיר אותה. הבדידות היסודית שדיברנו עליה נשארת, ובכל זאת יש הקלה עצומה בידיעה שאחרים עומדים מול אותן שאלות.

כשזה פוגש מישהו קרוב

לפעמים מי שמחפש את המושג הזה לא חווה אותו בעצמו, אלא רואה אותו אצל בן זוג, הורה מזדקן או ילד. הנטייה הטבעית היא להרגיע מהר: "אל תחשוב על זה", "יש לך עוד המון שנים", "זה סתם". הכוונה טובה, והתוצאה היא לרוב שהאדם מפסיק לספר.

מה שעוזר יותר הוא להישאר בשאלה יחד. לשאול מה בדיוק מפחיד, להקשיב בלי לתקן, ולהודות שגם אתם לא יודעים את כל התשובות. אצל ילדים, שאלות על מוות מופיעות לרוב סביב גיל חמש עד שבע ושוב בגיל ההתבגרות. תשובות פשוטות וכנות, בלי פרטים מבהילים ובלי הבטחות שלא אפשר לקיים, נותנות להם ביטחון יותר מכל הסבר ארוך. ראו גם הקשבה פעילה.

אצל מבוגרים בגיל מתקדם, שאלות על הסוף נוגעות לרוב גם בדברים מעשיים: מה יהיה עם הבית, מי ידאג, איך ירצו שיזכרו אותם. שיחה פתוחה על הדברים האלה, כולל רצונות לגבי טיפול רפואי, מורידה פעמים רבות את החרדה ולא מגבירה אותה, כי היא מחזירה תחושה של השפעה.

חרדה קיומית ורוחניות

לאנשים דתיים או מאמינים יש לעיתים מסגרת שנותנת מענה לשאלות על משמעות ועל מה שאחרי המוות. גם אצלם חרדה קיומית יכולה להופיע, למשל בתקופה של משבר אמונה, והיא עלולה להיות מלווה באשמה על עצם הספק. לאחרים, תרגול רוחני לא דתי, מדיטציה או חיבור לטבע נותנים תחושה של השתייכות למשהו גדול יותר. אין כאן דרך אחת נכונה. השאלה המעשית היא מה נותן לכם יציבות, ומה דווקא מגביר את הלולאה.

טיפול מקצועי

יש מטפלים שעובדים בגישה אקזיסטנציאלית במפורש, ויש גישות אחרות שמטפלות היטב במעגל החרדה שסביב השאלות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר כשהחרדה הפכה לדפוס של מחשבות חוזרות, בדיקות והימנעות. טיפול בגישת קבלה ומחויבות עוסק ישירות בחיים לצד מחשבות קשות ובחירה בערכים. כשהחרדה מופיעה אחרי אובדן, עבודה על אבל היא לרוב המקום הנכון.

אם לצד החרדה יש מצב רוח ירוד מתמשך, הפרעות שינה או קושי לתפקד, שווה לפנות קודם לרופא המשפחה, שיכול לבדוק גם את התמונה הגופנית ולהפנות להמשך.

לחיות עם השאלות

אין דרך להיפטר מהמודעות לסופיות, ואולי גם לא צריך. אנשים שעברו את החרדה הזאת ויצאו ממנה מתארים לעיתים קרובות לא תשובה שמצאו, אלא שינוי ביחס. השאלות עדיין שם, אבל הן כבר לא מנהלות את היום. ולפעמים דווקא הן מזכירות מה חשוב, ולמה שווה לא לדחות אותו.

המידע כאן כללי ואינו מחליף שיחה עם איש מקצוע. אם השאלות האלה כבדות עליכם עכשיו, מותר לבקש עזרה, גם אם אין להן שם רשמי.

שאלות ותשובות

האם חרדה קיומית היא מחלה?

לא. היא חוויה אנושית של מפגש עם שאלות על מוות, משמעות וחירות, ואין לה אבחנה רשמית. כשהיא מלווה בהתקפי פאניקה, בריקנות מתמשכת או בפגיעה בתפקוד, כדאי לבדוק אם יש חרדה או דיכאון שדורשים טיפול.

למה זה מופיע דווקא בלילה?

כי בלילה אין הסחות, העייפות מורידה את היכולת לווסת, והחושך והשקט מפנים מקום למחשבות גדולות. שגרת ערב רגועה וזמן שאלות מוגדר מוקדם יותר ביום עוזרים לרבים.

איך עוזרים למישהו קרוב שחווה את זה?

מקשיבים בלי למהר להרגיע. שואלים מה בדיוק מפחיד, מודים שגם לכם אין את כל התשובות, ומציעים לפנות לעזרה אם זה פוגע ביום יום. אם עולות מחשבות שאין טעם לחיות, פונים מיד לער"ן בטלפון 1201.