פרפקציוניזם: כשהסטנדרט הופך למקור לכעס

פרפקציוניזם הוא כנראה הפגם היחיד שאנשים גאים לדווח עליו. בראיון עבודה, כששואלים על חיסרון, זו התשובה הבטוחה. "אני קצת פרפקציוניסט". ובאמת, מבחוץ זה נראה כמו איכות.

מבפנים זה נראה אחרת. תחושה מתמדת שזה לא מספיק. דחיינות שנובעת דווקא מהרצון לעשות מצוין. עצבנות כלפי אחרים שלא עומדים בסטנדרט. ובעיקר, קול פנימי שאף פעם לא מרוצה.

ההבדל שקובע

יש הבדל מהותי בין שאיפה למצוינות לבין פרפקציוניזם, והוא אינו בגובה הסטנדרט אלא במה שמניע אותו.

שאיפה למצוינות מונעת מרצון. אני רוצה שזה יהיה טוב, אני נהנה מהתהליך, אני שמח כשהצלחתי, וכשלא הצלחתי אני מתקן ולומד. הסטנדרט גבוה, וגם גמיש.

פרפקציוניזם מונע מפחד. אני חייב שזה יהיה מושלם כי אחרת ייחשף שאני לא מספיק טוב. אין הנאה מהתהליך, ואין שמחה בהצלחה, יש רק הקלה זמנית. וכשלא הצליח, לא מתקנים, מתמוטטים.

המבחן הפשוט הוא מה קורה אחרי הצלחה. מי ששואף למצוינות מרגיש סיפוק. הפרפקציוניסט מרגיש הקלה, ומיד עובר לרף הבא. וזו הסיבה שהוא לא יכול לנצח.

איך זה מתבטא

• דחיינות. הפרדוקס המרכזי. כשהסטנדרט בלתי אפשרי, קשה להתחיל, כי ההתחלה מבטיחה כישלון. אנשים מניחים שדחיינות היא עצלות, ולרוב היא פחד.
• קושי לסיים. תמיד אפשר לשפר עוד. פרויקטים נגררים, מיילים נכתבים מחדש, ושום דבר לא נשלח בזמן.
• חשיבה של הכול או כלום. אם זה לא מצוין, זה כישלון. אין מקום לתשעים אחוז.
• קושי להאציל. אם רק אני יכול לעשות את זה נכון, אני אעשה הכול. ואז שחיקה.
• ביקורת עצמית חריפה. קול פנימי שאף פעם לא מרוצה, ושמדבר בטון שלא היינו מדברים בו לאף אדם אחר.
• רגישות עזה לביקורת. הערה קטנה מהממונה מעסיקה ימים, כי היא נשמעת כאישור לחשש הבסיסי.

הקשר לכעס, ולמה הוא חזק כל כך

זהו החלק שרוב האנשים לא מקשרים, והוא מרכזי.

פרפקציוניזם מייצר פער קבוע בין הציפייה למציאות. וכפי שכתבנו במאמר סיבולת לתסכול, הפער הזה הוא בדיוק ההגדרה של תסכול. אדם עם סטנדרטים נוקשים חי בפער מתמיד, ולכן הוא מתוסכל כמעט כל הזמן, גם כשהכול בסדר.

שלוש דרכים שבהן זה יוצא.

כלפי אחרים. בן זוג שקיפל לא נכון, עובד שהגיש טיוטה, ילד שלא סידר. התגובה נראית לא פרופורציונלית, והיא הגיונית לגמרי בהינתן הסטנדרט.

כלפי עצמנו. הביקורת העצמית היא צורה של כעס פנימי, והיא לרוב חריפה מכל דבר שהיינו אומרים לאדם אחר.

כלפי הכול. העומס שנוצר מלנסות לעמוד בסטנדרט מוריד את סף ההתפרצות באופן כללי. אנשים פרפקציוניסטים בתקופות עמוסות מדווחים על נפיצות שאינה קשורה לשום דבר ספציפי. הרחבנו במאמר עצבנות מתמדת.

מאיפה זה מגיע

לרוב מצירוף של כמה מקורות.

אהבה מותנית בהישגים. כשההערכה הגיעה בעיקר על ציונים, על תוצאות ועל להיות "טוב", נוצר קישור בין ערך אישי לבין ביצוע.

ביקורת מוקדמת. הורה ביקורתי, גם אם מתוך כוונה טובה, הופך בסוף לקול פנימי. אנשים רבים מזהים את הטון של הקול הביקורתי שלהם, והוא לרוב מוכר.

סביבה שבה טעות הייתה יקרה. בית לא צפוי, מצוקה, או מערכת שבה טעות הובילה לתגובה חריפה. שם נלמד שדיוק הוא בטיחות.

חיזוק חברתי. וזה הייחוד של הדפוס הזה, הסביבה מתגמלת אותו. פרפקציוניסטים מקבלים שבחים, קידומים ותודות, וזה מקשה מאוד לוותר עליו.

מתחת לכל אלה יושבת לרוב שכבה אחת, בושה. לא אשמה על מעשה, אלא תחושה בסיסית של לא מספיק. הרחבנו על ההבחנה במאמר בושה מול אשמה.

פרפקציוניזם אינו הרצון שהדברים יהיו טובים. הוא הפחד ממה שיקרה אם לא יהיו.

מה עוזר

המטרה אינה להוריד סטנדרטים באופן גורף. זה גם לא ריאלי וגם לא רצוי. המטרה היא להפוך אותם לגמישים ולבחירה מודעת.

1. לדרג משימות מראש. לפני שמתחילים, להחליט מה דורש תשעים ותשעה אחוז ומה מספיק בשבעים. רוב הדברים ביום הם שבעים. מייל פנימי, סידור המטבח, הודעה לוואטסאפ. הבחירה המודעת הזאת חוסכת שעות.

2. להגדיר סיום מראש. "אני עובד על זה שעה ואז שולח". כשאין קו סיום, אין סיום.

3. לתרגל טעויות קטנות בכוונה. לשלוח מייל בלי לקרוא אותו שלוש פעמים. להגיע בלי להתכונן לפגישה לא קריטית. המערכת צריכה עדויות שהעולם לא נגמר, ועדויות נצברות מניסיון.

4. להחליף את קול הביקורת. לא בהתעלמות אלא בניסוח שני. אחרי המשפט הביקורתי, לכתוב משפט אחד כפי שהייתם אומרים לחבר. הרחבנו במאמר חמלה עצמית.

5. להפריד ביצוע מערך. "הדוח הזה לא יצא טוב" אינו "אני לא טוב". ההפרדה הזאת נשמעת סמנטית והיא בדיוק מה שקובע אם אחרי טעות מתקנים או מתמוטטים.

6. להאציל משהו אחד. אפילו קטן, ואפילו כשידוע שזה ייעשה פחות טוב. ההרגל הזה שובר את הלולאה של אני חייב לעשות הכול לבד.

מה עושים כשזה בבית

פרפקציוניזם אינו נשאר אצל האדם. הוא מתפשט למי שסביבו, ובעיקר לילדים.

ילד שגדל בסביבה שבה כל דבר מתוקן לומד שני דברים. הראשון, שמה שהוא עושה לעולם לא מספיק. השני, שאין טעם לנסות. שני אלה מייצרים דחיינות וחרדת ביצוע, כלומר בדיוק את מה שההורה ניסה למנוע.

מה שעוזר הוא לשבח תהליך ולא רק תוצאה, להשאיר דברים לא מושלמים בכוונה, ובעיקר לומר בקול כשאתם עצמכם טועים ומתקנים. ילד שרואה מבוגר אומר "טעיתי, לא נורא, נתקן" מקבל שיעור שלם.

שלושה סוגים, ולא אחד

המחקר בתחום מבחין בין כמה כיוונים של פרפקציוניזם, וההבחנה שימושית כי לכל אחד יש ביטוי אחר וגם מענה אחר.

מכוון לעצמי. הסטנדרט מופנה פנימה. אני זה שחייב להיות מושלם. מתבטא בביקורת עצמית קשה, בדחיינות ובקושי לסיים. הכעס כאן מופנה בעיקר פנימה.

מכוון לאחרים. הסטנדרט מופנה החוצה. אחרים חייבים לעמוד ברף. מתבטא בקוצר רוח, בביקורתיות, ובקושי להאציל. זהו הסוג שמייצר הכי הרבה חיכוכים בבית ובעבודה.

מוכתב חברתית. התחושה שאחרים מצפים ממני להיות מושלם. זהו הסוג שנמצא הכי קשור למצוקה נפשית, כי הוא מלווה בתחושה מתמדת של להיות תחת מבחן.

אנשים רבים מזהים את עצמם ביותר מאחד, וכדאי לדעת איזה מהם דומיננטי. מי שהסוג השני חזק אצלו יראה שיפור גדול דווקא מעבודה על ציפיות מאחרים, ולא מעבודה על ביקורת עצמית. הרחבנו על הצד הבין אישי במאמר תקשורת אסרטיבית.

דחיינות, והפרדוקס שמאחוריה

מכל הביטויים, זה שהכי מבלבל. איך ייתכן שמי שרוצה לעשות מצוין הוא בדיוק מי שלא מתחיל.

הרצף בפועל נראה כך. מגיעה משימה. עולה מיד סטנדרט גבוה. עולה איתו החשש שלא נעמוד בו. החשש מייצר אי נוחות. ואז מגיעה הדחייה, שמורידה את אי הנוחות מיד. וכיוון שהיא עובדת, היא מתחזקת.

הבעיה היא שהדחייה מייצרת לחץ חדש, שמייצר סטנדרט גבוה עוד יותר, כי עכשיו זה צריך להיות מצוין וגם מהר. וכך המעגל מתהדק.

מה שעוזר לשבור אותו:

להתחיל בגרסה גרועה בכוונה. לכתוב טיוטה ראשונה שידוע מראש שהיא לא טובה. המטרה אינה איכות אלא לעבור את סף ההתחלה.

להקטין את היחידה. לא "לכתוב את הדוח" אלא "לכתוב פסקה אחת". סטנדרט גבוה מפחיד פחות כשהמשימה קטנה.

להגדיר זמן ולא תוצר. "אני עובד על זה עשרים דקות". אין כאן מה להיכשל בו.

לשים לב מה נדחה. אנשים דוחים בדיוק את מה שחשוב להם, ולכן הרשימה של מה שנדחה היא לרוב הרשימה של מה שנוגע.

מה קורה כשמורידים את הרף

החשש הגדול הוא שאם נוותר על הסטנדרט, האיכות תיפול והכול יתפרק. בפועל, מה שקורה אצל רוב האנשים הפוך.

ראשית, יותר דברים מסתיימים. פרויקטים שנתקעו בשיפורים אינסופיים יוצאים לדרך. שנית, האיכות הממוצעת לרוב עולה ולא יורדת, כי אנרגיה שהושקעה בליטוש פרטים חסרי חשיבות עוברת למה שבאמת משנה. שלישית, ומה שהכי מפתיע אנשים, ההערכה מהסביבה לא יורדת. מסתבר שרוב האנשים לא הבחינו מלכתחילה בהבדל בין תשעים לתשעים ותשעה.

יש כאן גם רווח פחות מדובר. כשמורידים את הרף, הבית נעשה נעים יותר. ילדים מפסיקים לחיות תחת מבחן, בן זוג מפסיק להרגיש שהוא נבדק, והרבה מהחיכוכים היומיומיים פשוט נעלמים.

ומה שכדאי להיערך אליו, בשבועות הראשונים יש אי נוחות אמיתית. אדם שהיה שנים במצב של דריכות מרגיש בהתחלה כאילו הוא מזניח. התחושה הזאת חולפת, והיא סימן לשינוי ולא לטעות. הרחבנו על מנגנון האשמה שמלווה שינוי דפוסים במאמר הצבת גבולות, ואם השינוי מלווה בכעס שיוצא כלפי הסביבה, שווה לקרוא את המדריך מתי לפנות לעזרה מקצועית.

לסיכום

ההבדל בין שאיפה למצוינות לבין פרפקציוניזם אינו בגובה הסטנדרט אלא במניע, רצון מול פחד, והמבחן הפשוט הוא מה מרגישים אחרי הצלחה, סיפוק או הקלה. הדפוס מייצר פער קבוע בין ציפייה למציאות, כלומר תסכול מתמיד, וזה מה שמחבר אותו ישירות לכעס, כלפי אחרים, כלפי עצמנו, וכעומס שמוריד את סף ההתפרצות. מה שעוזר אינו להוריד סטנדרטים באופן גורף אלא להפוך אותם לבחירה, לדרג משימות מראש, לקבוע קו סיום, לתרגל טעויות קטנות בכוונה, ולהפריד בין ביצוע לבין ערך אישי.

שאלות ותשובות

מה ההבדל בין שאיפה למצוינות לפרפקציוניזם?

המניע. שאיפה למצוינות מונעת מרצון ומסתיימת בסיפוק. פרפקציוניזם מונע מפחד ומסתיים בהקלה זמנית, ומיד עובר לרף הבא.

למה פרפקציוניסטים דוחים משימות?

כי כשהסטנדרט בלתי אפשרי, ההתחלה מבטיחה כישלון. הדחייה מורידה את אי הנוחות מיד, ולכן היא מתחזקת, ואז מייצרת לחץ חדש שמעלה את הסטנדרט עוד יותר.

איך פרפקציוניזם קשור לכעס?

הוא מייצר פער קבוע בין הציפייה למציאות, כלומר תסכול מתמיד. הוא יוצא כלפי אחרים שלא עומדים ברף, כלפי עצמנו בביקורת חריפה, וכעומס שמוריד את סף ההתפרצות.