פוביות: מה זה, איך הן נוצרות ואיך מטפלים
אדם שיודע היטב שהמעלית בטוחה עולה שבע קומות ברגל. אישה שדוחה בדיקת דם כבר שלוש שנים כי המחשבה על מחט גורמת לה סחרחורת. משפחה שמוותרת על חופשה בחו"ל כי אחד ההורים לא מסוגל לעלות למטוס. בכל המקרים האלה האדם יודע שהפחד לא פרופורציונלי, והידיעה לא משנה כלום.
זה בדיוק מה שמאפיין פוביה. לא חוסר הבנה, אלא פחד שפועל במקום שההיגיון לא מגיע אליו. המאמר הזה מסביר מה זו פוביה, איך היא נוצרת ומתחזקת, ולמה היא אחד מסוגי החרדה שמגיבים הכי טוב לטיפול.
מה זו פוביה
פוביה ספציפית היא פחד חזק וממוקד ממצב או מדבר מסוים. המפגש איתו, ולעיתים גם רק הציפייה למפגש, מעורר תגובת חרדה מלאה: דופק מהיר, הזעה, רעד, קוצר נשימה, ולפעמים התקף פאניקה. כדי שפחד ייחשב פוביה, הוא צריך להיות מתמשך, חזק בהרבה מהסכנה האמיתית, ולגרום להימנעות או לסבל משמעותי.
הרבה אנשים לא אוהבים ג'וקים או גבהים. זה עדיין לא פוביה. הקו עובר במחיר: אם הפחד משנה החלטות, מצמצם אפשרויות או גוזל זמן ומחשבה, הוא כבר מעבר לסלידה רגילה.
הקבוצות העיקריות
- בעלי חיים. כלבים, נחשים, עכבישים, חרקים, ציפורים. מהנפוצות ביותר, ולרוב מתחילות בילדות.
- סביבה טבעית. גבהים, מים עמוקים, סערות, חושך.
- דם, זריקות ופציעות. מחטים, בדיקות דם, מראה של דם, פרוצדורות רפואיות. לקבוצה הזאת יש מאפיין גופני מיוחד, שנפרט בהמשך.
- מצבים. טיסות, מעליות, מקומות סגורים, מנהרות, נהיגה, גשרים.
- אחרים. הקאה, חנק, רעשים חזקים, דמויות מחופשות.
פחד ממצבים חברתיים ופחד ממצבים שקשה לצאת מהם מסווגים בנפרד, כחרדה חברתית ואגורפוביה. סקרנו את ההבדלים במאמר סוגי חרדה.
איך פוביה נוצרת
אין מסלול אחד. יש כמה דרכים מוכרות שבהן פחד מסוים נקבע.
- חוויה ישירה. נשיכה של כלב, תקיעה במעלית, טיסה עם מערבולות קשות. אירוע אחד מפחיד יכול להספיק.
- צפייה באחר. ילד שרואה הורה נבהל מג'וק לומד שג'וקים מסוכנים, גם בלי שקרה לו דבר.
- מידע מפחיד. סיפורים, חדשות וסרטונים על אסונות יכולים לבנות פחד מדבר שלא פגשנו מעולם.
- נטייה מוקדמת. לבני אדם קל יותר לפתח פחד מדברים שהיו מסוכנים לאורך ההיסטוריה, כמו נחשים, גבהים וחושך, מאשר מדברים מודרניים מסוכנים יותר, כמו שקעי חשמל. יש גם רכיב של מזג וגנטיקה.
והרבה אנשים פשוט לא זוכרים איך זה התחיל. זה לא אומר שזה פחות אמיתי.
המנוע שמחזיק אותה: הימנעות
אם פוביות נוצרות מסיבות שונות, הן מתחזקות כמעט תמיד באותה דרך. כל פעם שנמנעים מהדבר המפחיד, החרדה יורדת מיד. ההקלה הזאת היא תגמול, והמוח לומד שני דברים: שהדבר באמת מסוכן, ושההימנעות היא מה שהציל.
ומה שהמוח לא לומד לעולם, כל עוד נמנעים, הוא שהפחד היה עובר גם בלי לברוח, ושהאסון לא היה קורה. ההימנעות חוסמת בדיוק את המידע שהיה מרגיע את הפחד לאורך זמן.
הימנעות אינה רק לא ללכת. היא כוללת גם "התנהגויות ביטחון" עדינות יותר: לעלות למטוס רק עם כדור הרגעה, לעמוד בקצה המעלית ליד הכפתורים, לא להסתכל כשלוקחים דם. הן מאפשרות לתפקד, והן גם שומרות על הפחד בחיים.
הפחד לא נחלש כשמתרחקים ממנו. הוא נחלש כשנשארים לידו מספיק זמן כדי לגלות שהוא עובר.
הטיפול המרכזי: חשיפה הדרגתית
לטיפול בפוביות יש את אחד הביסוסים המחקריים החזקים בתחום בריאות הנפש. הכלי המרכזי הוא חשיפה: מפגש מתוכנן, הדרגתי וחוזר עם מה שמפחיד, עד שהמוח לומד מחדש שהוא אינו מסוכן. אצל חלק מהאנשים עם פוביה ממוקדת, שינוי משמעותי מופיע כבר אחרי מספר קטן של מפגשים, ויש פרוטוקולים מחקריים שבהם העבודה נעשית במפגש ארוך אחד.
איך נראה סולם חשיפה
בונים רשימה של מצבים הקשורים לפחד, מהקל ביותר ועד הקשה ביותר, ומדרגים כל אחד לפי כמה הוא מפחיד, מאפס עד מאה. דוגמה לפחד מכלבים:
- להסתכל על תמונות של כלבים קטנים. 20.
- לצפות בסרטון של כלב משחק. 35.
- לעמוד מול גינת כלבים מעבר לגדר. 50.
- לעמוד כמה מטרים מכלב קטן ורגוע ברצועה. 65.
- ללטף כלב קטן ורגוע כשהבעלים מחזיק אותו. 80.
- ללכת ברחוב שבו יש כלבים בלי לחצות לצד השני. 90.
מתחילים בשלב שמעורר חרדה בינונית, לא נמוכה מדי ולא גבוהה מדי, ונשארים בו עד שהחרדה יורדת באופן מורגש או עד שמגלים שמה שחששתם ממנו לא קרה. חוזרים על השלב כמה פעמים, ורק אז עולים שלב.
שלושה עקרונות שמבדילים חשיפה שעובדת
הדרגתיות: לא קופצים לשלב העליון כדי "לגמור עם זה". חזרתיות: פעם אחת לא מלמדת את המוח, כמה פעמים קרובות כן. בלי מקלטים: כמה שפחות התנהגויות ביטחון בזמן החשיפה, כי הן מאפשרות למוח לייחס את ההצלחה להן ולא לעובדה שהמצב בטוח.
לבד או עם מטפל
אפשר להתחיל סולם חשיפה לבד בפוביות קלות, במיוחד כשהדבר המפחיד נגיש ולא מסוכן. בפוביות חזקות, בפחדים שקשורים להתקפי פאניקה, או כשניסיונות קודמים הסתיימו בהצפה, עדיף לעבוד עם מטפל שמכיר את השיטה. חשיפה שנעשית מהר מדי יכולה להרגיש כמו אישור לכך שהפחד מוצדק.
המקרה המיוחד של פחד מדם ומחטים
ברוב הפוביות, התגובה הגופנית היא עלייה בדופק ובלחץ הדם. אצל חלק מהאנשים עם פחד מדם, מזריקות או מפציעות, מופיעה אחרי העלייה ירידה חדה בלחץ הדם, שעלולה להוביל לסחרחורת ולהתעלפות. זו הסיבה שחלק מהאנשים האלה באמת מתעלפים בבדיקות דם, בניגוד לחרדות אחרות שבהן התעלפות נדירה.
לקבוצה הזאת פותחה טכניקה בשם "מתח מופעל": כיווץ חוזר של שרירי הרגליים, הבטן והזרועות למשך כמה שניות, שמעלה את לחץ הדם ומפחית את הסיכוי להתעלף. מומלץ ללמוד אותה עם איש מקצוע, ובינתיים לומר לצוות הרפואי מראש, ולבקש לשכב בזמן הבדיקה.
אל תדחו טיפול רפואי בגלל הפחד
פחד ממחטים, מרופאי שיניים או מבתי חולים הוא אחת הסיבות הנפוצות לדחייה של בדיקות וטיפולים חשובים. אם זה המצב, ספרו לרופא. צוותים רפואיים מכירים את זה, ויש הרבה דרכים להקל: משחת הרדמה מקומית, שכיבה, הסחת דעת, ליווי.
ומה עם תרופות
בפוביות ספציפיות, הטיפול המומלץ ברוב המקרים הוא פסיכולוגי ולא תרופתי. לפעמים רופאים רושמים תרופת הרגעה לשימוש נקודתי, למשל לפני טיסה נדירה. זה יכול לעזור לעבור את האירוע, אבל זה לא מטפל בפוביה, ובשימוש קבוע זה יכול להפוך לעוד התנהגות ביטחון שמונעת מהמוח ללמוד. כל שימוש בתרופה צריך להיות בהתייעצות עם רופא. הרחבנו בטיפול תרופתי בחרדה.
פוביות אצל ילדים
פחדים הם חלק נורמלי מההתפתחות: מחושך, מרעשים, מכלבים, ממפלצות. רובם חולפים מעצמם. הם דורשים תשומת לב כשהם נמשכים חודשים, כשהם חזקים במיוחד, או כשהם מגבילים את חיי הילד והמשפחה.
הטעות הנפוצה של הורים אוהבים היא לסדר את העולם כך שהילד לא ייפגש עם מה שמפחיד אותו. זה מרגיע היום, ומגדיל את הפחד מחר. הדרך המועילה היא לתקף את הרגש ("אני רואה שזה מפחיד אותך"), להביע ביטחון ביכולת שלו ("אני חושב שתוכל להתמודד עם זה"), ולעודד צעדים קטנים. ראו ויסות רגשי אצל ילדים.
פחד מטיסות, מקרה נפוץ במיוחד
פחד מטיסות ראוי לפסקה משלו, כי הוא נפוץ ומשפיע על החלטות משפחתיות ומקצועיות. אצל חלק מהאנשים הוא בעצם פחד מאובדן שליטה, אצל אחרים פחד ממקום סגור, ואצל אחרים פחד מהתקף פאניקה במקום שאי אפשר לצאת ממנו. הזיהוי חשוב, כי הוא קובע על מה לעבוד.
כמה דברים שעוזרים לרבים: ללמוד איך מטוס עובד ומה פירוש הרעשים והטלטלות, כי מידע מדויק מחליף תרחישים מדומיינים. לתרגל נשימה איטית לפני הטיסה ולא רק בזמן הלחץ. לעבוד עם סולם חשיפה שכולל סרטוני המראה, ביקור בשדה תעופה וטיסה קצרה. וקיימות גם סדנאות ייעודיות לפחד מטיסות, שמשלבות מידע טכני, כלים להתמודדות ולפעמים טיסה מלווה.
מה לא עוזר
- "פשוט תעשה את זה." דחיפה לחשיפה מלאה בבת אחת, בלי הסכמה והכנה, יכולה להסתיים בהצפה ובחיזוק הפחד.
- צחוק והקטנה. "זה רק ג'וק" לא מוריד את הפחד. הוא מוסיף בושה, ובושה מגבירה הסתרה והימנעות.
- הרגעה אינסופית. לענות שוב ושוב על "אתה בטוח שזה בטוח?" מרגיע לרגע ומלמד שהביטחון תלוי בתשובה של מישהו אחר.
- לסדר את כל החיים סביב הפחד. לוותר על כל טיסה, על כל ביקור בבית עם כלב, על כל בדיקה. כל ויתור קטן מרחיב את הטריטוריה של הפוביה.
אם אתם בני משפחה של אדם עם פוביה, התפקיד המועיל ביותר הוא להיות שותפים לתוכנית הדרגתית, לא מחליפים את ההימנעות ולא דוחפים לחשיפה בכוח.
הבשורה
פוביה יכולה ללוות אדם עשרות שנים ולהרגיש כמו חלק מהאישיות. "אני פשוט לא טס." אבל ברוב המקרים היא לא תכונה קבועה. היא דפוס למידה, ומה שנלמד אפשר ללמוד מחדש. אם הפחד מגביל אתכם, פנו לרופא המשפחה לקבלת הפניה, או למטפל שעובד בגישה קוגניטיבית התנהגותית.
שאלות ותשובות
מה ההבדל בין פחד רגיל לפוביה?
פוביה היא פחד חזק, מתמשך ולא פרופורציונלי לסכנה, שמוביל להימנעות או לסבל משמעותי. אם הפחד משנה החלטות ומצמצם אפשרויות, הוא כבר מעבר לסלידה רגילה.
האם אפשר להיפטר מפוביה?
ברוב המקרים אפשר לשפר אותה מאוד. פוביות ספציפיות מגיבות היטב לחשיפה הדרגתית, ואצל חלק מהאנשים השינוי מופיע אחרי מספר קטן של מפגשים עם מטפל שמכיר את השיטה.
למה אני מתעלף בבדיקות דם?
בפחד מדם ומזריקות, אחרי עלייה ראשונית בדופק יכולה להופיע ירידה חדה בלחץ הדם שמובילה להתעלפות. ספרו לצוות מראש, בקשו לשכב, ושאלו על טכניקת מתח מופעל שנועדה למנוע זאת.
המאמר נכתב ונערך על ידי צוות התוכן של נפש שקטה, ומבוסס על גישות מקובלות בפסיכולוגיה ובוויסות רגשי. הוא אינו תחליף לייעוץ מקצועי אישי.